הרמת מסך בגלל חוב ארנונה - באילו תנאים?

אייזק שפירא, היה מנהל רשום ובעל מניות עיקרי בשלוש חברות אשר ניהלו חניונים בעיר תל-אביב.

בין השנים 1991-1996 צברו החברות חובות ארנונה שלא שולמו. העירייה פנתה לבית משפט השלום בהליך של סדר דין מקוצר וזה קבע כי החברות חייבות בתשלום דמי הארנונה. פסק הדין לא בוצע בגין חדלות פירעון של החברות שבבעלות מר שפירא.

לעירייה לא נותרה ברירה אלא לפנות לבית המשפט המחוזי (ת"א 2020-98 תל אביב נ' שפירא) ולדרוש הרמת מסך ההתאגדות של שלש החברות החייבות ולחייב את מר שפירא ואשתו לשלם את חובות הארנונה בסך נטען של 2,138,364 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק, כי הנתבע "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו". הנתבע בחר להפעיל את החניונים באמצעות חברות "כדי להתחמק מנושים במקרה של כישלון עסקי".

על כן, ולאור העובדה שהחברות הן חברות פרטיות, שהנתבע היה המנהל הרשום ובעל המניות העיקרי שלהן, פסק בית המשפט כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הארנונה שהוטלו על החברות.

על פסק הדין הוגש ערעור ובית המשפט העליון קבע, כי לא ברור אם אכן הוכחה במקרה זה עילה המצדיקה הרמת מסך.

>>> פורום פשיטת רגל <<<

על כן הורה, כי הדיון יוחזר לבית משפט זה כדי שיכריע האם התקיימה עילה מוכרת להרמת מסך, ובמידת הצורך ישמע ראיות לעניין זה.

בית המשפט העליון הורה עוד את המחוזי כי אם ההחלטה על הרמת המסך לא תשתנה ינמק בית המשפט את הסיבות לקביעת גובה החוב לתשלום.

בכתב ההגנה כפר הנתבע בגובה החוב ואופן החישוב שלו.

עוד טען  כי בניגוד לטענת העיריה, אין כל ממש בטענה שלפיה ניהול החניונים נעשה בדרך של הקמת חברות שונות, אחת אחרי השנייה, כדי להתחמק, כביכול, מתשלום חובות הארנונה.

לטענתו, כל חברה בע"מ הוקמה לצורך הגשת מועמדות לזכייה במכרז לחניון ולא מתוך מטרה אחרת.

הנתבע טען, כי מאחר שכל העת ניסו להכשילו בזכיות במכרזים, היה חייב להקים חברות חדשות מעת לעת.

עוד נטען, כי אין ממש בטענה שהוא עשה שימוש בחברות שלא למטרות כלכליות לגיטימיות וכי החברות כלל לא שילמו ארנונה.    
         
בערעור על פסק הדין טען הנתבע כי הוא שגוי משתי סיבות. החוב לא הוכח וגם לא היתה הצדקה חוקית להורות על הרמת מסך ההתאגדות לצורך חיוב בעלי המניות בחוב שרבץ לפתחם.

השופטת מיכל אגמון גונן שדנה בתיק בעקבות הערעור לבית המשפט העליון השתכנעה מכנות עדותו של הנתבע, שפירא וכי הוא מדבר מדם לבו, כהגדרתה.

מעדותו שהתקבלה עולה כי הוא נכנס לעסקי החניונים במטרה להמשיך ולנהל עסקים מוצלחים כפי שעשה במהלך השנים אך כשל.

השופטת התרשמה לחיוב כי הוא אכן נקלע למצוקה כלכלית ממשית, תוך שהוא מנסה "לתמרן" בין הנושים השונים כדי לשרוד. על רקע זה הגיעה למסקנה כי בהתנהלות כזו של אדם המנסה לשרוד, אין כדי לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הרמת מסך.

אין חולק על התביעה לתשלום ארנונה שלא שולמה. לפי עדות הנתבע הזכייה בחניונים הייתה על סמך מכרזים. במצב דברים זה, רשאית הייתה העירייה להתנות את המכרז בקיום הון מינימלי או ערבויות כספיות מתאימות. היא לא עשתה כן ועל כך קובע בית המשפט אין לה אלא להלין על עצמה.

בית המשפט מודע לעובדה כי אי תשלום ארנונה מגדיל את הנטל על תושבי העיר האחרים. עם זאת, אין להתעלם מהמציאות הקיימת לפיה חלק מהעסקים מנהלים את עיסוקיהם על ידי ניתוב תקבולי עסקיהם ממקום למקום בצורה של גלגול חובות מתוך ציפייה עתידית כי בסופו של דבר העסק יצלח וכל החובות והתשלומים יפרעו.

כאשר בסופו של יום אי תשלום חובות הארנונה בא בעקבות התדרדרות כלכלית של העסק ולא בצורה מכוונת מתוך ידיעה מראש כי לא יהיה ביכולת החברה לשלם את חובות הארנונה, אין בכך כדי להצביע על קיומה של מרמה וניסיון להתחמק מפירעון חובות.

לחיזוק מסקנתה מביאה השופטת את פסיקת השופט בייסקי בע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל שם נפסק כדלקמן:

"קו הגבול שיש לתחום בין ניהול כושל של עסק, המביא את בעליו להסתבכות שבעקבותיה אינו יכול לקיים התחייבויות.. לבין הסתבכות בפלילים על בסיס מרמה.. הוא לעתים פרובלמטי וקשה. המציאות מלמדת, כי לפחות חלק מבעלי עסקים, אם לא מרביתם, מנהלים את העסק בצורה הידועה של "גלגול חובות"... מתוך אמונה, כי במהלך עסקים שוטף ורגיל ניתן יהא לקיים את ההתחייבויות... מתוך כספים שיוזרמו על-ידי לקוחות נוספים בעתיד... והשאלה היא מה הוא הגבול, המפריד בין נסיון סתם של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין הנסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה.. ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק ולא שקולה, אין בו כדי לסבך את בעל העסק במרמה, אף אם יש במעשים כאלה עבירה על פי פקודת פשיטת הרגל.. גם התנהגות לא מוסרית כלפי לקוח לא בהכרח מכניסה את המעשה לתחום העבירה הפלילית".

לדעת בית המשפט, לשם הרמת מסך יש להוכיח שימוש לרעה, מצב בו פעל בעל מניות ביודעין על מנת לפגוע בנושים של החברה, בין אם באמצעות הונאה או קיפוח של נושים, בין אם על ידי נטילת סיכונים בלתי סבירים ובו מן הצדק לאפשר לנושים להיפרע מנכסיו של בעל המניות.

פגיעה באינטרס ההסתמכות של הנושה וכן עצם קריסתו הכלכלית של התאגיד אין בהם די כדי להוביל להרמת מסך ההתאגדות.

גם הפעלת שיקול דעת עסקי בתום לב, אף אם בדיעבד התברר כמוטעה, אינה מובילה באופן אוטומטי להטלת אחריות משפטית על בעל משרה בתאגיד.


בנסיבות אלה, מצאה השופטת אגמון גונן לקבוע כי יש אפשרות סבירה לראות את אי תשלום חובות הארנונה לעירייה כנובעת מהסתבכותו הכלכלית של הנתבע, ולא מתוך כוונה מוקדמת שלא לשלם את חיובי הארנונה.

לאור האמור ובשורה התחתונה של פסק הדין נפסק כי בית המשפט לא שוכנע כי אישיותן המשפטית של החברות הייתה מלאכותית וכי הן נוסדו על מנת להתחמק מתשלום הארנונה.

כמו כן, אין לומר כי הנתבע ניהל את החברות שבבעלותו מתוך כוונת מרמה, או במטרה להונות את הבאים עמו בקשר עסקי או כדי לקפח את נושיו, לרבות העירייה. על כן, אין הצדקה לסטות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת ולהרים את מסך ההתאגדות. לאור כל אמור החליט בית המשפט כי התביעה נדחית.

קריאה נוספת: בעל החברה ישלם את חובותיה לעובדים לאחר הרמת מסך